השידוך של מניה ומקס

בקטוביץ' בירת שלזיה, שבפולין המערבית, גרו סבא וסבתא שלי – סבא חיים שלמה וסבתא שפרינצה שיקמן – וילדים בוגרים נוספים שלהם שעדיין לא התחתנו (לסבא וסבתא היו 11 ילדים בסך הכל). הם היו מחסידי גור. אני הייתי קשורה מאוד למניה, הבת הבכורה. היא תמיד הייתה מטופחת, התלבשה בצורה אלגנטית, הלבישה אותי יפה וכשהלכנו יחד הייתה לנו הצלחה גדולה מאוד.

אמא שלי כבר הייתה נשואה וגרה בצרפת בעיר תעשייתית בשם ליל. לסבא וסבתא היה בית מלאכה ללבנים עם עובדים רבים בקטוביץ' וגם הילדים שגרו בבית עבדו בו. בין הילדים הייתה דודתי הבכורה מניה, בחורה אלגנטית, יפה, שבלתה בחברת בחורים צעירים יהודים, אך לא כל כך דתיים.

אל אחת מחברותיה, שאינה דתיה, הגיע אחיה מקֶלְן, שבגרמניה, לביקור ושמו מקס. מקס ומניה התקרבו אחד לשני והתאהבו. מקס ביקש להתחתן עם מניה, והיא הודיעה לו שתדבר עם אמהּ. כשמניה סיפרה לסבתא שמקס ביקש את ידה, סבתא אמרה לה כי אינה חושבת שזה שידוך נאה, אבל תדבר עם סבא לגביו. סבא אמרה שיחשוב על זה, יתעניין. אבל כשהתעניין לא שמע בשום חצר של אנשים דתיים את השם של מקס. בכל זאת, בלחץ של סבתא, סבא הזמין את מקס לשיחה.

מקס הגיע, הוריד את הכובע, אך לא חבש כיפה. סבא הושיט לו כיפה ומקס הסמיק. סבא דיבר ביידיש ומקס לא ידע לענות ביידיש, הוא גמגם ודיבר בגרמנית. סבא שאל אותו כמה שאלות ומקס לא ידע לענות עליהן. סבא התיישב היטב בכורסא שלו, לקח ספר תפילה ענק, הרכיב משקפיים והתחיל להתפלל. מקס ראה שסבא מתעלם ממנו, לאחר כמה זמן הוא חבש את כובעו, נעלב ויצא. כשיצא, סבתא נכנסה לסבא והוא היה מרוגז, דפק על השולחן ואמר: "מילה ביידיש הוא לא יודע. הוא לא יודע להתפלל. זה לא שידוך בשביל מניה. איזו חוצפה! זה לא שידוך לבחורה שלנו".

בעקבות המפגש מניה החליטה לנסוע לאמא שלי (לסבתא ציפורה) שגרה בצרפת. בשנת 1937 מניה נסעה אלינו לצרפת ומקס הצטרף אליה אחר כך, כי אהבתם הייתה גדולה מאוד. לאחר שמניה הגיעה הוריי המתינו למקס. כשמקס הגיע הוא ביקש מאמא שלי להתחתן עם מניה, הוא הסביר לה שהוא רוצה להתחיל את החיים שלו עם מניה ובגלל זה הוא עזב את החיים שלו והגיע לצרפת. מיד אמא שלי נרתמה והתחילה לעשות הכנות לחתונה של מניה ומקס. לאחר חצי שנה מניה ומקס התחתנו. החופה הייתה בבית הכנסת ואחרי זה אמא עשתה ארוחה מכובדת לכל המשפחה.

מניה ומקס עברו לפריז בשנת 1938 שם מקס עסק כסוחר. שנתיים לאחר מכן, בשנת 1940, מניה ילדה את הילד הראשון שלה בשם יוסף (שקראנו לו ז'וזף, ז'וז'ו). במיטה ליד מניה, בבית היולדות, שכבה אישה יהודייה בשם גבי מושקוביץ, שילדה בת, והן התיידדו. בעלה רֵנֵה, סַפָּר במקצועו, בא לבקר את אשתו הרבה ולכן ארבעתם התיידדו מאוד.

בשנת 1942 הגרמנים אספו יהודים בצרפת לאחר שכבשו אותה. צרפת הצפונית הייתה נתונה לגמרי תחת הכיבוש הגרמני וחלקה הדרומי של צרפת היה יותר חופשי, אך נוכחות הגרמנים ניכרה גם שם. מניה ומקס נפרדו ממשפחת מושקוביץ וירדו לצרפת החופשית להסתתר בליון ולהצטרף אלינו. מניה עבדה ומקס נפגש בבוקר עם מכרים בבית קפה מסוים, שם הם דיברו, שחקו קלפים, שתו בירה והעבירו את הזמן. בשנת 1943 ברבי, קצין גרמני שכונה "הקצב של ליון", נתן פקודה לפשוט על העיר ולאסוף את היהודים. הוא נעזר במידע שמלשינים העבירו לו. בצהרים מניה חזרה מהעבודה ומקס לא הגיע לארוחת צהרים. דואגת, צלצלה מניה לבית הקפה. בעל בית הקפה אמר לה שהייתה פשיטה בבתי הקפה וברחובות, לקחו את מי שישב בבית הקפה וביניהם גם את מקס. עם הזמן נודע למניה שמקס נמצא באושוויץ. באושוויץ מקס פגש את חברו רנה. הוא הגיע לאושוויץ במהלך האיסוף הגדול בפריז. אשתו גבי נשארה בפריז, כך הוא קיווה, עם הבת.

 

בשנת 1945 מקס חזר מאושוויץ ונראה כמו שלד, בקושי הצליחו להכיר אותו. היו לו התקפי זעם ללא שליטה וללא כל סיבה. ברגע שהתחיל לצעוק, כולם עזבו את החדר עד שנרגע, ואז אפשר היה להיכנס. השכנים כבר הכירו את התופעה. באחת הפעמים ז'וז'ו לא הספיק לצאת מהחדר כאשר מקס קיבל התקף, מקס הוריד את חגורת מכנסיו, היכה את ז'וז'ו עם החגורה עד שז'וז'ו הגיע לדלת ויצא מהחדר. בנוסף לכך, מקס גם דרש ממניה לאכול בכל יום בשר עם הרבה שומן. אם הבשר לא היה מספיק שומני מקס קיבל התקף זעם. מניה עשתה הכול כדי להשיג את הבשר השומני. אני זוכרת שגם אני קניתי לה לפעמים בשר שמן כשמצאתי. בסוף השומן סתם לו את העורקים והוא נפטר ממחלת לב. בשנת 1946 נולדה למקס ומניה בת בשם תקוה. תקוה קיבלה ברבות הימים התקפי זעם כמו של מקס, אך התופעה ניכרה בצורה שונה.

רנה מושקוביץ, חברו הטוב של מקס, חזר אף הוא מאושוויץ כשהוא נראה כמו שלד ובנוסף הייתה לו מחלת עצבים. יום אחד הגיעו רֵנֵה, גבי ובתם לארץ ובאו לבקר את מניה ומקס. רנה מאוד שמח לראות את מקס ומניה ואני הכנתי לכבודם ארוחה. כאשר הם הגיעו שמתי לב שלרנה יש אטמי אוזניים. גבי ביקשה, אם אפשר לא לדבר בקול רם, כי מאז המלחמה רנה לא יכול לסבול רעש. בסוף הארוחה רנה ביקש גפרורים מכולם. חלק נתנו לו וחלק לא, היו שאמרו שהם לא מעשנים או כאלה שהשתמשו במצית. שאלתי, בין הסידורים במטבח לשולחן, מדוע הוא מבקש גפרורים? אך לא קיבלתי מענה.

אריה ואני ביקרנו הרבה בפריז. יום אחד הצעתי לאריה שנבקר את רנה וגבי. התקשרנו. הם שמחו מאוד, קיבלו אותנו בשמחה רבה ובחמימות. אחד הדברים שרנה סיפר לנו, שהוא לא יכול לשכוח את חדר הנוחיות בביתנו עם האמבטיה שבפרוזדור מתחת למדרגות. חדר האמבטיה היה קטן, כולו מצופה בחרסינה לבנה והייתה לו הרגשה מאוד נעימה לשהות בו. היה לו שם כל כך שקט, הוא הרגיש בו בטוח ולא רצה לצאת ממנו. לפני שעזבו, אחרי הצהרים, הוא סיפר כי חזר לחדר האמבטיה כאילו "לטבול" את עצמו בפנים, אפילו שלא היה צריך ללכת לנוחיות. אחרי ששתינו קפה, רנה לקח אותנו לחדר שלו ואמר שהוא רוצה להראות לנו משהו. הגענו לחדר ועל שולחן מרובע הוא בנה דגם של מחנה אושוויץ כולו, כל הפרטים, מגפרורים. אריה ואני לחצנו לו יד ואמרנו לו שהוא ממש אמן.

באותו יום היינו ממש שבורים.