רוזה ופרדק
סיפור על מלחמות – מלחמת עולם ומלחמת ישראל.
בשנת 1941 הגרמנים כבר שלטו בצ'כיה (מדינה במזרח אירופה) והחלו לאסוף יהודים מבתיהם.
בעיר צ'שין ((Cieszyn, עיר די מפותחת בצפון צ'כיה, לא רחוק מגבול פולין, גרה משפחה יהודית בשם גולד ולהם שתי בנות, הֶנְיָה הגדולה ורוזה הקטנה, שהפרש הגילאים ביניהן היה כ-4 שנים. לאב המשפחה הייתה חנות לכובעים תוצרת איטליה, יוקרתית ואופנתית, בשם Barcelino. הניה הייתה בת21 והתחתנה זֶה מִכְּבָר עם בחור יהודי, רופא במקצועו. השניים גרו מעבר לגבול צ'כיה, בפולין, בעיר גדולה בשם Olkusz אוֹלְקוּש.
רוזה, הבת הקטנה, הייתה בערך בת 18, תלמידה בבית הספר. יום אחד יצאה רוזה עם חברה לקולנוע. בדרך חזרה הביתה, כשפנתה לרחוב מגוריה, ראתה מרחוק משאית גרמנית אוספת אנשים וסביבה מתקבצים אנשים. רוזה רצה לביתה וכשהתקרבה, אחת השכנות ראתה אותה, רצה לקראתה ועצרה אותה. השכנה סיפרה לה שהעלו את הוריה על המשאית. הסבירה שאסור לה ללכת לכיוון הבית, משום שהאזור מסוכן והיא עלולה להיתפס. רוזה החלה לבכות והשכנה הסיתה את ראשה לכיוונה בזמן שהמשאית נסעה. השכנה הביאה את רוזה לביתה וטיפלה בה עד שנרגעה.
למחרת בבוקר השכנים, שהיו ביחסים טובים וקרובים עם משפחת גולד, הציעו לרוזה לנסוע לאחותה שגרה באוֹלְקוּשׁ. לא הייתה לה כל ברירה והיא נסעה לשם בעצתם. השכנים נתנו לה כסף, אחד מהם ליווה אותה ברכבו לרכבת, שנסעה ישר מצ'שין לאוֹלְקוּשׁ. רוזה העצובה הגיעה לאולקוש, הלכה מתחנת הרכבת לבית אחותה, שהרבו לבקר, דפקה בדלת אך לא היה מענה. היא תהתה היכן הם, אולי יצאו וישובו בקרוב. בינתיים ישבה על המדרגות וחכתה להם. לאחר זמן מה עלה בדעתה לדפוק על דלת השכנים ממול ולברר אם הם יודעים היכן אחותה. היא צלצלה בפעמון דלת השכן, שמעה מישהו מתקרב וחשה הקלה. הדלת נפתחה ובחור גבוה, בלונדיני ויפה תואר עמד מולה. רוזה הציגה את עצמה, הסבירה שהיא האחות של השכנה ממול ושאלה אם הוא יודע מה קרה ולאן הם הלכו? הוא ענה שהם עזבו לפני שבוע, בגלל המצב, אך הוא לא יודע פרטים מעבר לזה.
באותו רגע רוזה הייתה בכול המצבים, היא לא ידעה מימינה ומשמאלה. הבחור ראה שהיא נסערת כל כך והזמין אותה להיכנס לביתם. היא פגשה את אחותו בת גילה, אימו ואביו, הם הכניסו אותה לביתם והכירו לה את משפחתם. הם החליטו שהיא תישאר אצלם עד שימצאו לה פתרון. בינתיים הציעו לה לצבוע את שיערה לבלונד, כדי שתיראה כמו גויה. היא עשתה זאת והצבע התאים לרוזה מאוד.
רוזה הייתה נמוכת קומה, עדינה ונחמדה מאוד. היא התיידדה עם הבת לולה והבן פרד. כשהכירה אותם לראשונה רוזה לא האמינה שהם יהודים, למרות ששם משפחתם גברון. בני המשפחה אמנם היו גבוהים ובלונדינים, אך היו יהודים. במשך הזמן רוזה ופרד התאהבו ולבסוף פרד ביקש את ידה. משפחת גברון החליטו שרוזה ופרדק יתחתנו ברבנות של הקהילה היהודית בעיר אוֹלְקוּש. עם הזמן רוזה ופרדק החליטו, בגלל המצב והצפיפות בדירה, לעלות לישראל. היא לא ספרה מעולם מה הייתה הדרך שעשו והיכן עברו, אבל לקח להם שנתיים להגיע לישראל. בדרך ארצה רוזה נכנסה להריון ונולד להם בן בשם יורם. שנתיים לאחר מכן, רוזה נכנסה שוב להריון, וכשהם הגיעו ארצה בשנת 1950, נולד להם בן נוסף בשם פנחס, פיני. כשהגיעו ארצה הם קיבלו מעמד של עולים חדשים ובֵּית שִׁיכּוּן בגבעת אולגה על שפת הים. אנחנו, אריה, אני ושני הילדים – משה, שהיה בן 4 ושלמה בן 10 חודשים - הגענו ארצה בסוף .1950אחרי שלושה חודשים בהם שהינו אצל דודים בקרית טבעון, קיבלנו גם בֵּית שִׁיכּוּן בגבעת אולגה כעולים חדשים. הבית שלנו היה שתי שורות ממשפחת גברון.
פרדק למד נגרות בפולין. באותם ימים אסרו על צעירים יהודים בפולין ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה, לכן משפחות שהייתה להן אפשרות לכך שלחו את ילדיהם ללמוד מחוץ לפולין. כשמשפחת גברון עלו הגיעו ארצה, פרדק לא מצא מיד עבודה, אך לבסוף עבד כנגר על ספינות בחברת הספנות "צים". מתוקף עבודתו נסע לחוץ לארץ מספר שבועות בכל פעם ורוזה נשארה לבד עם הבנים כשנסע.
כשהגענו לגבעת אולגה הבאנו מכולה ("ליפט") עם רהיטים וביניהם היה פסנתר. באחד הימים ניגנתי על הפסנתר ולפתע נשמעו דפיקות על הדלת. פתחתי את הדלת ומולי עמדה בחורה נמוכה, חייכנית, בלונדינית עם תסרוקת של "זנב סוס" ושאלה אותי בגרמנית (הבנתי כי זה דומה ליידיש): "!?KLAVIER EIN HABEN SIE" (יש לך פסנתר?!). הזמנתי אותה הביתה לכיוון הפסנתר כדי שתנגן. היא התיישבה והתחילה לנגן כמקצוענית. הייתי מוקסמת מנגינתה. מאותו רגע הפכנו חברות טובות. אריה והילדים התחברו גם הם עם משפחת גברון. לרוזה ולי היה הסכם, בזמנים שפרדק חזר לחיפה רוזה השאירה אצלי את פיני, נסעה למספרה בחדרה ולקחה את יורם איתה לחיפה. אחרי שנה החלטנו לעבור לחיפה, כי אריה עבד בטכניון, קם מוקדם מאוד כדי לנסוע לחיפה וחזר מאוחר. רוזה ופרדק החליטו לעבור בעקבותינו לחיפה, כדי שיהיה לפרדק קל לשוב הביתה מהעבודה ובכלל כדי להקל עליהם. לאחר המעבר לחיפה המשכנו להתראות פעמים רבות.
לאחר מספר שנים, ממשלת ישראל חתמה עם גרמניה על הסכם השילומים. הגרמנים שילמו פיצוים לניצולי שואה על רכושם ורכוש הוריהם, שהשאירו בחוץ לארץ. אריה, ואנשים נוספים שהגיעו להם פיצויים, סירבו לקבל כסף מהגרמנים, הם גם סירבו לקבל מהם פנסיה חודשית. לעומתם, רוזה ופרדק הסכימו לקבל את הפיצויים הרבים שהגיעו להם וגם קיבלו אותם. במשך הזמן רוזה ופרדק רכשו בית דו-קומתי בשכונת דניה ופרדק נכנס כשותף בחברה משגשגת. הם קנו רכבים וחייהם השתנו מן הקצה אל הקצה. בינתיים ילדתי תינוקת יפיפייה בשם צפי ומשפחת גברון מאוד אהבו אותה. פרדק נהג להביא לה בכל פעם מתנה כשחזר מחוץ לארץ. הזמן עבר יפה לכולנו והיינו מרוצים.
בשנת 1973 פרצה מלחמת "יום הכיפורים". הצבא גייס את יורם למילואים. פיני, שהיה אז בשנתו השנייה ללימודי משפטים, טען שכול חבריו גויסו למילואים מִלְּבַדּוֹ. יורם הציע לו שיסע לרמת הגולן, יראה מה קורה, אולי הם זקוקים לחיילים נוספים ויתנדב למילואים. פיני עשה כדברי יורם, עלה על מדים ונלחם בחטיבת "גולני" שלא השתייך אליה. פיני נהרג במהלך משימה מירי צלף. הוא קיבל צל"ש מטעם הרמטכ"ל על אומץ-ליבו, רוח-ההתנדבות וההקרבה שגילה בלחימתו.
מותו של פנחס היה טרגדיה עבור פרדק ובעיקר עבור רוזה. היא החלה ללבוש שחורים ושניהם ביקרו בכל יום את קברו של פיני כדי לומר לו שלום. הם שקעו באבל קשה ואין סופי, התבודדו, לא רצו לראות אנשים. פרדק ורוזה הנציחו את זכרו של פנחס בכל דרך שיכלו. בכל יום זיכרון לחללי מערכות ישראל ויום זיכרון למלחמת "יום הכיפורים", הנציחו את פיני בטקסי זיכרון גדולים. כל השמחה שהייתה להם נעלמה יחד אִתוֹ.