הדודה ססיל, הדוד חיים (שארל) וסימון

בעיר ליל בשנת 1942, כפי שכבר כתבתי, הגרמנים שלטו באזור. המשפחות היהודיות התחילו לרדת דרומה לצרפת החופשית, כי התחיל איסוף של גברים ברחובות ובבתי קפה, אך עדיין לא בבתים. הדודים שלנו, חיים וססיל רוזנצוויג ירדו לכיוון דרום עם בנם, סימון, שהיה שנתיים צעיר ממני, כדי לעבור את הגבול לשוויץ. משפחתה של דודה ססיל, משפחת שיקמן מפולין, השתקעה בשוויץ, דודה ססיל נולדה שם והייתה בין היחידים שעברו משם, לכן החליטו הדודים לעבור לשוויץ. הדוד חיים ודודה ססיל לא רצו להישאר בצרפת אלא לעבור את הגבול לשוויץ, דבר שהיה מסוכן יותר מאשר לעבור לדרום צרפת.

הדודים חפשו מדריך שמעביר קבוצות בתשלום, כדי לעבור את הגבול לשוויץ. כאשר מצאו קבוצה עם מדריך העוברת את הגבול לשוויץ, הם התארגנו ויצאו למסע. הקבוצה הגיעה לגבול והמדריך הורה להמתין. הוא הסביר שבעוד חמש דקות יעבור סיור של משמר הגבול ורק אחרי שהם יחלפו - עוברים. המדריך פחד לאבד את סימון, שהיה הילד היחיד בקבוצה, לכן הכניסו את סימון לחבית שעמדה ליד המדריך. העמידו את החבית ליד המדריך וכך החזיקו אותו. לאחר שהסיור עבר, שלפו את סימון מן החבית והדודים שמו לב שסימון ספוג כולו מים. לאחר שעברו את הגבול לשוויץ ססיל וחיים ניקו את סימון, ייבשו אותו, החליפו את בגדיו והמשיכו הלאה.

אחרי המלחמה, בשנת 1945, כמעט כל המשפחות חזרו לבתיהם בליל, ביניהן משפחת רוזנצוויג. סימון למד רוקחות והתחתן עם בחורה ממשפחה עשירה מפריז ושמה אלן. הם הקימו בית מרקחת ברובע פופולרי בפריז, עבדו שם יחדיו ונולדו להם בן ובת. כשסימון הגיע לגיל 37 הוא קיבל התקף כליות קשה והובהל לבית החולים. במשך כל השנים סימון לא סבל מהכליות עד אותו יום. הטיפול שקיבל לא עזר. נאמר לו שכליותיו קיבלו שוק או מכה, ככל הנראה מזמן. סימון עבר טיפולי דיאליזה אך לא החזיק מעמד ולבסוף נפטר.נעשה מסובך לראות הנכדים. הדודים היו אומללים מאוד ובודדים, החליטו לעלות ארצה ולהשתקע בירושלים, כי ידעו שבארץ יש להם שארי משפחה מפולין.

בינתיים אלן הכירה בן זוג, איש משכיל – מנהל הסוכנות היהודית בבריסל – יליד ירושלים. כשהשניים עמדו להתחתן, החתן הודיע לאלן שישוב ארצה לעבוד בירושלים ושאל אם היא מוכנה להתלוות אליו. אלן הסכימה והזוג עברו לירושלים עם הילדים של אלן. כשהדודים שמעו את הבשורה הם התרגשו מאוד. הדוד חיים, שהיה דתי, הלך להיפגש עם הרב בבית הכנסת שלו וסיפר לו מה עבר עליהם בזמן המלחמה. הוא ביקש מהרב לעזור לו בארגון פגישה עם נכדיו. כשהרב שאל לשמו של בעלה של אלן, הוא הרגיע את הדוד חיים, הסביר לו שהוא מגיע ממשפחה בין המכובדות והוותיקות בירושלים והסיכוי גבוה שהכול יסתדר. כעבור ימים ספורים והמתנה מורטת עצבים, הנכדים, כבר גדלו בינתיים,  הגיעו לסבא וסבתא רוזנצוויג (הרי שמם היה רוזנצוויג). הם הכירו את כל המשפחה של סימון, אביהם. ראו תמונות של אביהם, הכירו את כל המשפחה ורקדו בכול החתונות של משפחת רוזנצוויג.