הדוד חונה

​

לסבתא שְׁפְּרִינְצָה וסבא חיים שלמה שיקמן היו 9 ילדים: הבכור היה אלטר-דוד, אחריו חוּנֶה, השלישית הייתה אימא שלי פֵיְיגֶה-לאה (ציפורה), אחר כך באו הֶשְׁקִיל, יעקֹב, מניה, יאנְקֶה, מוטק-מורדכי ואנה.

הדוד חונה היה השני מבין תשעת הילדים של סבתא שפרינצה וסבא חיים שלמה שיקמן. חונה היה מלומד באופן כללי. הוא היה נשוי ואב לילדה בשם סוֹשֶה, שהייתה מבוגרת ממני בשנתיים.

מלבד אימי, שהגיע לצרפת בשנת 1927, מניה, שהגיעה לצרפת בשנת 1937, ואנה, שהגיעה לצרפת בשנת 1938, כל משפחת שיקמן נספתה באושוויץ. חונה ויעקב הצליחו לשרוד את אושוויץ, אך חונה איבד את אשתו ובתו, סושה, במחנות ההשמדה, וחזר עם בעיות נפש קשות מאוד.

בשנת 1945, אחרי שהשתחרר מאושוויץ, חונה החל לסחור בעתיקות. נסע למקומות שונים שהכיר באירופה, קנה עתיקות, הביא אותם לחנות האחורית של ההורים שלי בצרפת, בליל. המקום היה רחב ידיים והיה בו מספיק מקום. חונה נהג לעטוף את החפצים, לארוז אותם בארגזים ושלח אותם לניו-יורק. בניו יורק היה לו שותף שבבעלותו מחסן והוא קיבל את הסחורה. לאחר שחונה שלח את הסחורה, הוא נסע לאמריקה ושניהם מכרו את הסחורה במחירים גבוהים מאוד. כך הוא התפרנס יפה. חונה אהב את העבודה ואת הנסיעות. בזמנו הפנוי נהג לעיין ולקרוא בספר עבה מאוד של עתיקות וכך למד עליהן. במשך השנים חונה רכש דירה, הכיר אישה בשם זלדה, אישה נעימה מאוד. כך חייו נמשכו כמה שנים טובות.

 

בשלב מסוים חונה קיבל שילומים מגרמניה ופנסיה חודשית, שהופקדו בבנק באמריקה.

בגיל 65 בערך חונה התחיל לקבל התקפי פרנויה. הוא קיבל טיפול ותרופות, אבל עם הזמן ההתקפים נהיו יותר תכופים. זלדה, אשתו, כתבה למניה על מצבו של חונה, שהיא מפחדת לפעמים מההתנהגות שלו ואינה יודעת מה לעשות. באותם הימים מניה התאלמנה ממקס, בעלה. מניה טלפנה לחונה והציע לו לבוא ארצה ולגור איתה.

כנראה, מכיוון שחונה היה איש חכם וידע שבארץ יש לו משפחה ענפה, הוא נענה להצעתה והחליט לעלות ארצה. זלדה, ראתה שזה פתרון מתאים וטוב עבורו והיא ליוותה אותו למטוס ארצה. במהלך הטיסה הייתה דיילת שהשגיחה על חונה, ובשדה התעופה מסרה את חונה למניה.

כאשר חונה שהה אצל מניה, הוא נהג להוציא סכום כסף בכל חודש עם המחאה בנקאית, מחשבון הבנק שבאמריקה, ולמסור למניה.

מניה הציעה לחונה ללכת להיבדק בצורה רצינית, כי מצבו לא היה טוב. אך חונה פחד לצאת מהבית. עוד באמריקה נהג לטעון בפני זלדה שה- F.B.Iרודפים אותו, וכך גם טען בפני מניה.

יום אחד בן דוד שלנו מתל-אביב בא לבקר אצל מניה, זהו בן דוד שחונה הכיר עוד בפולין כשהיה כילד. אנחנו היינו בקשר מתמיד עם בן הדוד הזה, יושה גולדפינגר, מאז שהגענו ארצה. הוא היה נשוי עם ילדים והצליח מאוד כיהלומן. חונה מאוד שמח לראות את יושה. יושה שכנע את חונה לבוא אליו לתל-אביב והוא ילווה אותו לרופא שלו. חונה נסע עם מניה ליושה בלי פחד לתל אביב.

שם קיבל טיפול בכדורים מיוחדים, מצבו הוטב והוא השתנה לטובה. אריה ואני החלטנו להזמין את חונה לשבת, לתת קצת מנוחה למניה. בישלתי אוכל ביתי: גפילטע פיש, קיגלה, מרק עוף עם אטריות, קומפוט, ועוגת שמרים. חונה היה מאושר וגם הילדים היו מסביבו. דוד חונה נתן למשה ולשלמה בנפרד רדיו טרנזיסטור על סוללות. מכשיר שהיה המילה האחרונה באלקטרוניקה של הימים ההם.

במוצאי שבת, מניה הגיעה ואמרה לחונה שהם נוסעים הביתה. חונה ענה למניה שהוא

החליט להישאר עוד קצת אצל הלושה, מאוד נעים לו אצל הלושה. מניה לא ידעה מה לעשות ואריה השקיט והרגיע אותה, שזה בסדר מצדנו. פינקתי את חונה, ויצאנו  גם לטייל לכרמליה. אחרי כמה ימים, מניה הגיעה אלינו ואמרה לחונה שיושה גולדפינגר צלצל שהוא בא לבקר אותו בבית של מניה, ובלית ברירה חונה חזר למניה.

חונה היה חכם מאוד. הוא תהה מדוע הוא צריך לבלוע כדורים אם הוא מרגיש טוב. לכן, כשמניה נתנה לו כדורים, הוא שם אותם מתחת ללשון ובהזדמנות הראשונה הלך לנוחיות וירק אותם. מצבו הורע, הוא התחיל להיות אלים כמו אצל זלדה.

חונה טייל בלילות, דיבר לעצמו והפרנויה חזרה אליו. מניה הזמינה רופא הביתה לבדוק את חונה. הרופא שאל את חונה אם הוא לוקח את הכדורים, אז הוא ענה שהם הרעילו אותו, אז הוא ירק אותם. הרופא נתן הפנייה למניה לאשפז את חונה במוסד סעודי מיוחד לניצולי שואה, שם מטפלים בהם לפי הצורך, ויהיה לחונה גם עם מי לדבר.

ללא ברירה מניה טיפלה בכל הניירת. מניה ואני ליווינו את חונה למוסד, שהיה מקובל מאוד. ביקרנו אותו. יושה גם ביקר אותו והביא לו ממתקים שאהב מאוד. אבל חונה חזר לשיטה שלו, לירוק את הכדורים. יום אחד, מצאו את חונה במקלחת ללא רוח חיים. הוא עבר דום לב. מצאו את הכדורים מתחת למזרן.

חונה נקבר בחיפה ומניה שילמה את כול ההוצאות.

לפני שחונה התחיל לקחת את התרופות, הוא חתם ומסר את כול פנקסי השקים חתומים, כדי שמניה תוכל למשוך כסף בכל חודש מהבנק שבניו-יורק. עד שחונה קיבל הודעה מהבנק בניו-יורק, שהבנק בחיפה יחתים אותו שהוא חי, אז מניה הפסיקה למשוך כסף.

חונה היה בן אדם חם, נעים הליכות ואופטימי, אבל באושוויץ הכול נהרס.

 

 

 אנקדוטה על הדוד חונה

 

בתחילת חייהם של חיים שלמה ושפרינצה שיקמן, הם  גרו בעיירה SLAVKOV

סלאוקוב, שם היה להם בית מסחר לעורות.

כל הילדים עוד היו בבית. באחד מערבי חג השבועות, כשהאוכל צריך להיות חלבי,

היה מאכל שזקוק לקירור, זה היה פודינג מסורתי ומיוחד שכולם אהבו. הורידו את הפודינג למרתף, כי היה שם קר מאוד וכך הפודינג התקרר והתייצב.

חונה היה בררן מאוד באוכל, הייתה לו נטייה להריח כל דבר שהגישו לו.

בסוף הארוחה הביאו את הפודינג המסורתי, שכולם חיכו לו, בקערה גדולה

ומזגו ללפתניות עם כף גדולה לכל אחד ואחת. חונה קיבל את הלפתנית שלו, הריח, והחליט שהוא לא אוכל את הפודינג, כי אין לו ריח טוב. מיד הלפתנית שלו עברה לאחר, נחטפה.

כשהגיעו לתחתית הקערה הגדולה, מצאו עכבר קטן מת שטבע בפודינג.