הנזירה והילד

בשנת 1945 ניצולי השואה שחזרו מהמחנות, עמדו בתור כדי לחפש את קרוביהם ולרשום את עצמם ברשימת השורדים.

יקוב (יעקב) עמד בתור להירשם לאחר ששרד את המחנות. בזמן שחיכה, שם לב שבצד עמדה אישה זקופה ובכתה. הוא אמר לגבר שעמד אחריו בתור שהוא יוצא וכבר חוזר. יקוב נגש לאותה אישה ושאל אם היא זקוקה לעזרה. אִידָה מלמלה והוא לא הבין אותה, לכן חזר ושאל מה קרה לה. היא הרימה את ראשה, עיניה היו אדומות מבכי והיא סיפרה לו שבזמן המלחמה, כשלקחו אותה, נזירה קטנה התקרבה אליה, תפסה את התינוק שלה, אמרה לה משהו והסתלקה. אידה המשיכה וסיפרה כי האישה שצעדה לידה בשואה ניסתה להרגיע אותה, אמרה לה ש"זה יותר טוב ככה", אבל לאורך השנים במחנות, היא לא יכלה להפסיק לחשוב על התינוק שלה. היא סיפרה ליקוב שכבר נרשמה, אמרו לה שבעלה נפטר ממחלה ולא יודעים דבר בינתיים על מקום הִמָּצְאוֹ של הילד – שתחכה, אמרו.

יקוב ענה שהוא עומד בתור כדי להירשם וכשיסיים יעזור לה. הוא ביקש שבינתיים תחכה לו. לאחר הרישום, נודע ליקוב שאשתו ובִתּוֹ לא יחזרו. כששמע יקוב את הבשורה היה עצוב מאוד. הוא נגש בחזרה לאידה, הביא רשימת שמות וכתובות של מנזרים בסביבה והם החלו לחפש את הילד שלוש שנים לאחר שנלקח.

אחרי שחיפשו בארבעה מנזרים ולא מצאו את הילד, נודע להם שקיימים עוד שני מנזרים יותר רחוקים. לכל מקום שנכנסו הם יצאו בידיים ריקות. אידה החלה לבכות בכל פעם שהשניים נכנסו למנזר ולא עלה בידם למצוא את הילד. לאחר שעברו בין כל המנזרים, הגיעו למנזר האחרון באזור. במנזר האחרון אידה מצאה את הילד שלה. היא פרצה בבכי כשראתה אותו, אך הפעם היו אלה דמעות שמחה. אידה יצאה עם הילד בזרועותיה מן המנזר ושלושתם נסעו.

 

יעקב ואידה התחתנו, עברו לארצות הברית ונולדו לשניהם בן ובת נוספים.