הסיפור על זֶלְמָר-שמעון

סיפור על אהבת נעורים

 

בתחילת שנת 1942, בהיותי בת 14, הגיעו פליטים יהודים שברחו מגרמניה והגיעו לליל. ראש הקהילה היהודית של ליל, מר יחיאל רוקר (שלימים היה חמי), העביר הודעה בין אנשי הקהילה על צורך באירוח פליטים יהודים. אם למשפחה יש מקום לארח – אדם בודד, זוג או משפחה – עליהם להודיע למשרדי הקהילה. באותה העת גרנו בבית פרטי דו קומתי עם עליית גג והיה חדר נוסף מתחת לעליית הגג. אבי הודיע ליחיאל רוקר שהוא יכול לקבל משפחה עד ארבע נפשות.

משפחת מסינג הגיעה אלינו מהעיר דרזדן שבגרמניה: אם, אב, הבן זלמר בן 17 והבת אורנה בת ה-15. הם היו אנשים יפי תואר, גבוהים, התלבשו יפה, דיברו גרמנית ואנגלית. אנשים מאוד מרשימים. הוריי שיכנו את ההורים והבת בחדר אחד גדול, הבן קיבל את החדר שלי, אני עברתי לחדר של סבתי ושמחתי מאוד שפתאום הביאו אליי הביתה חברים.

כשההורים למשפחת מסינג יצאו, הם נהגו לקחת את אורנה איתם וזלמר, הבן, תמיד נשאר בבית והיינו משחקים. הוא היה מאוד מחונך. גם כשעבדתי במטבח הוא נהג להיכנס ולספר לי סיפורים בגרמנית פשוטה, שדומה ליידיש, אותה למדתי מסבתא. אחרי זמן מה, באחד הימים בהם משפחתו יצאה, הוא פגש אותי במעלה המסדרון ופתאום נישק אותי בכזאת עדינות, שהתבלבלתי קצת. הוא היה כל כך גדול לעומתי. למרות זאת, הקרבה אליו הייתה מאוד נעימה ולדעתי גם לשנינו. אך היה לשלושתנו טוב יחד, לזלמר, לאורנה ולי.

יום אחד משפחת מסינג יצאו ללא זלמר ולא שבו. אבי התקשר למשרדי הקהילה כדי לברר מה קרה. הודיעו לו שבבוקר היה איסוף של יהודים מהרחובות ומבתי הקפה. כמה אנשים כבר המתינו והתעניינו במשרדי הקהילה, אבל לא היה מספיק מידע וביקשו להמתין מעט. אבי נתן את פרטי משפחת מסינג כדי שייצרו עמו קשר אם יהיו חדשות לגביהם.

מצבו של זלמר השתנה מאוד. הוא היה עצוב מאוד, לא מצא מנוח וסירב לאכול. כולנו חשבנו וקיווינו שלפתע משפחת מסינג תפתח את הדלת ותחזור. אבל זה לא קרה. יִיחלתי שזה יקרה בשביל זלמר, כדי שלא יהיה עצוב.

נודע לאבא שלי, שאלו שלא חזרו נלקחו ברכבות למחנה הריכוז דראנסי. דראנסי היה מחנה טרנספר גדול ליד פריז, מחנה איסוף, משם נשלחו היהודים ברכבות למחנות הריכוז בגרמניה.

לאחר כמה ימים אבא יצר קשר עם יחיאל רוקר ושאל למי להתקשר, כי צריך למצוא פתרון לזלמר. יחיאל אמר שהוא יהיה בקשר אתו בנוגע לזלמר וימצא לו פתרון. אחרי זמן מה טלפן יו"ר הקהילה לאבי שיגיע שליח לקחת את זלמר. הוא נוסע למקום בטוח. אין מה לדאוג לו. הייתי עצובה מאוד, חשבתי שלא די בכך שאיבד את משפחתו, כעת מפנים אותו הלאה. המחשבה של כולנו הייתה קשה מאוד. חשתי מועקה ועצבות בליבי, כי חשבתי שזלמר יישאר אצלנו לעד. אבי לקח את זלמר לשיחה והסביר לו שייסע למקום בטוח ואם משהו ישתבש הוא תמיד יכול לחזור אלינו. אך בפועל הדבר לא ניתן לביצוע, כי המצב החמיר, הגרמנים המשיכו לחפש ולאסוף גברים יהודים. יצאה הודעה מטעם הקהילה שהגברים צריכים לעזוב דרומה עם או בלי המשפחות. גברים רבים ירדו דרומה וגם אבא שלנו ירד לכיוון ליון. אנחנו נשארנו בבית, אך היינו מוכנים לתזוזה, פחות או יותר. לפני שאבא עזב הוא יצר קשר עם ראש הקהילה, מר יחיאל רוקר, ושאל אם יש לו חדשות מזלמר. יחיאל ענה לו שזלמר עבר את הגבול לספרד עם קבוצת נוער ועלה לארץ. אבא סיפר לנו וכולנו נרגענו.

 

         בשנת 1950 החלטנו לעלות ארצה. אריה קיבל עבודה בטכניון בחיפה. השתקענו בחיפה והוריי הרבו לבקר אותנו. בשנת 1956 נתן, אחי, עלה ארצה לקיבוץ כפר סאלד שבגליל העליון. התגייס לצנחנים, השתתף בין יתר פעילויותיו גם במלחמת ההתשה ואחר כך עסק בשליחות מטעם המדינה.

ההורים החליטו לעזוב את צרפת, קנו בית בשיכון דן בתל אביב, העבירו את תכולת הבית: פסנתר הכנף, הריהוט היפה מהבית בליל ועלו עם אחותנו, קרולין, ארצה. קרול התחילה ללמוד פיזיקה באוניברסיטת תל אביב והם השתקעו בארץ.

אחרי זמן מה אבא התפנה והתחיל להתעניין היכן נמצא זלמר מסינג. נודע לו שזלמר מצא דודה שהייתה אחות של אימו, אשר עלתה לישראל כחלוצה מגרמניה. היא השתקעה במושבה ליד כפר סבא שנקראת "רמות השבים". זו הייתה התיישבות של חלוצים אשר הגיעו מגרמניה ונחשבו אמידים. הם בנו בתי נחושת, מפעלים גדולים, גנים, לולים ועוד. במושבה גרה גם משפחת פרומין, שהרימו את בית החרושת לביסקוויטים. למשפחת פרומין היו שתי בנות, הבכורה התחתנה עם זלמר בארץ ונולדו להם בן ובת.

אבי יצר קשר עם זלמר, שהיה נרגש מאוד ומרוצה. הוא הזמין אותם ואותנו לשיכון דן והמפגש היה מרגש ומיוחד מאוד לשלוש המשפחות. זלמר היה גבר גבוה ויפה תואר וילדיו היו כבר בוגרים. שמתי לב כמה הילדה דמתה לאחותו של זלמר. באמצע המפגש זלמר קם ואמר שהוא לא יודע כיצד להודות לאבי על קבלת הפנים שמשפחת מסינג קיבלה בבית משפחת מילשטיין, למרות שאיבד את הוריו ואחותו באותה העת, אבל לא הייתה אפשרות להילחם נגד זה. הוא הודה למר מילשטיין שהכניס לו כסף לכיס כשעזב עם השליח, הכסף הזה נתן לו בטחון ואחר כך עזר לו הרבה בתחילת דרכו. להורים שלי היו דמעות בעיניים, כלל לא ידעתי שאבי נתן כסף לזלמר. באותו מפגש מבטו של זלמר פגש את שלי, ראיתי את אותו מבט שהיה לו אז, כשהם היו אצלנו.

נשארנו בקשר. ביקרנו ברמות השבים, הם באו לחיפה וגם הזמנתי את ההורים למפגשים משותפים. פעם זלמר התקשר ואמר שלא הצליח לדבר איתי ביחידות, אבל אני הייתי האהבה הראשונה והיחידה שלו בחייו והגורל הפריד בינינו. זו הייתה אהבת נעורים.

 

 

חברת "פרומין" נמכרה ל"אֹסם" בשנת 1981 ומאז מוצרי פרומין שולבו בקו הייצור של החברה.

אשתו של זלמר נפטרה והוא נפטר כמה שנים אחריה. לבתם הוא קרא אורנה, על שם אחותו שנספתה בשואה. היא מתגוררת ברמת השבים ושמה אורנה מסינג-פרומין. אורנה סיפרה שזלמר היה חולה ונפטר אצלה בבית. היא גרושה ולה ארבעה בנים. בנו, רמי, למד באנגליה רפואה, פגש שם בחורה עם ילדים והתחתן עמה.