לאון
סיפור על הגורל שמנווט את החיים.
לאון גר בעיירה במזרח פולין עם משפחתו: הוריו, אחיו ואחיותיו. הוא היה בן הזקונים למשפחה דתית. אימו הייתה בעלת מכולת. העיירה בה גרו הייתה מרוחקת מאוד מכל יישוב, יהודים עברו עם עגלותיהם בעיירה בחופשיות, קנו מצרכים, סחרו והגברים התפללו ללא דאגה.
בשנת 1941 פולין כבר הייתה תחת הכיבוש הגרמני והיהודים שרו בסכנה גדולה. לאון היה בן 14 עם פרוץ המלחמה, בשנת 1939, אחרי שהגרמנים כבשו את פולין. הגרמנים הקימו מחנות צבאיים בקרבת העיירה וכבר אז לאון, שהיה ילד חכם וזריז, התגנב בלילות, גנב נשק והעביר אותו למרתף הבית. יום אחד אימא של לאון ירדה למרתף ולפתע פרצה בצעקות. אביו, שלמד באותה העת, קם מיד ברגע ששמע את הצרחות ורץ למרתף. כשהגיע ראה ערמת כלי נשק. אביו הבין מיד שלאון אחראי למעשה, כי היה ילד שובב. הוא חיפש את לאון וכשמצא אותו צעק עליו וכינה אותו "שֵׁייגֶעץ" (גוי צעיר), כעס שאינו לומד, אבל מוצא זמן לשוטט ולעשות מעשים רעים. אביו הורה לו לסלק מיד את כלי הנשק המסוכנים מהבית ולאון העביר אותם לבור שחפר בלילה.
יום אחד הייתה שמועה שהגרמנים מתקרבים לעיירות, משום ששמעו אותם כבר יורים מרחוק. הצעירים והמשפחות מכול הסביבה החליטו לברוח ליערות, שהיו צפופים מאוד ונפרשו על שטח רחב ידיים. הם התארגנו, לקחו סירים, בגדים, שמיכות והתקדמו בשיירות ליערות, אבל לאף אחד לא היה נשק. לאון לקח כמה גברים לבור, שהתמלא מאז, וחילק להם את כלי הנשק שאסף. הוא הורה להם להיות קרובים אליו כדי ללמד אותם כיצד להשתמש בנשק.
הצעירים חפרו בורות גדולים ועמוקים, כדי להסתיר את ריח העשן. הם חפרו בורות והחביאו בהם שקים של תפוחי אדמה, קמח, לחם, ביצים, חלב, מוצרים וחפצים שונים שהיו צריכים וחזרו לחלק למשפחות. הם לא ירו באף אחד, גם לא היה בכך צורך, כי הכפריים לא התנגדו ברגע שראו מולם נשק מורם או כאשר שמעו יריות.
באחד הימים בחור דתי ביקש מלאון להשגיח עליו כי רצה להניח תפילין. לאון עמד לא רחוק מהבחור ובאמצע התפילה הבחור נורה בראשו. לאון שאל: היכן היה אלוהים?
הגרמנים התחילו להתקדם לכיוון היערות. הם שמעו אנשים והרגישו בתנועתם. הגרמנים גילו בדרך בורות מסתור עם אנשים והרגו את כל מי שמצאו בבורות. הגרמנים הגיעו גם לשטח של לאון. הפרטיזנים והמשפחות הסתתרו בבורות והגרמנים הרגו את כולם. בבור המשפחה של לאון, הסתתרה גם אחותו הנשואה לפרטיזן ובנם בן ה-3, שהיה לו שיער ארוך ובלונדיני. הגרמנים התקרבו לבור והחייל הגרמני הרג את כול המשפחה, אך לא הצליח לירות בילד. חייל אחר ירד לבור, הרים את הילד בשערותיו והביאו לקצין כמתנה. באותו הרגע הקצין ירה בו. לאון ראה את כול טבח משפחתו לנגד עיניו. אחרי האירוע לאון שאל שוב: היכן היה אלוהים?
לאחר הטבח לאון היה שבור ועצוב. הוא הצטרף לקבוצת פרטיזנים שהיו אתו וברחו. הוא חזר ואמר, שנולד פעמיים: בפעם הראשונה כשאימא שלו ילדה אותו ובפעם השנייה ב-9 במאי 1945, כשהצבא הרוסי ניכנס ליערות ושחרר אותם. אחרי השחרור, לאון התגייס לצבא הפולני וסיפר מה עבר ביערות. לאחר בדיקה, גייסו אותו והוא נשלח מייד לקורס קצינים. המדים התאימו לו. הוא לא היה גבוה, אבל היו לו כתפיים רחבות מאוד מהעבודה ביערות וסחיבת שקי מצרכים.
לאון הכיר בחורה פולניה והם כמעט עמדו להתחתן. בינתיים אחותו הבכורה, שעזבה את הבית לפני המאורעות, חיפשה אותו בין חברים ומצאה. היא שכנעה אותו לעלות ארצה. הוא נפרד מחברתו הפולניה, ועלה על אונייה לישראל. ללאון לא היו בגדים מלבד המדים, אז הוא לבש מדים של קצין פולני על האנייה. הוא היה נאה, חייך תמיד, עשה רושם טוב והייתה לו הצלחה גדולה על האנייה.
כשלאון הגיע ארצה הוא התגייס למשטרה כקצין. באותו הזמן בערך עלינו ארצה כציונים מצרפת. אריה כמהנדס קיבל עבודה בטכניון וגרנו בחיפה. אריה החליט שאני חייבת ללמוד עברית. אולפני עברית היו רק בערב ולא יכולתי לעזוב בערב את הבית, לכן הציעו לאריה אולפן בוקר עם קבוצת שוטרים. אריה שאל אותי אם זה מתאים לי ועניתי שלא חשוב לי, העיקר ללמוד. זה היה קורס של שישה חדשים.
כשנכנסתי לכיתה ראיתי מראה מוזר מאוד - כיתה מלאה בשוטרים גברים ואני האישה אזרחית היחידה. התביישתי קצת, אבל המורה אמר לי, "הלן שבי היכן שנוח לך". התיישבתי בקצה השורה כדי לראות ולשמוע את המורה. שני הכיסאות לידי היו ריקים ובכיסא השלישי ישב קצין עם עיניים מאוד חייכניות. התחושה בכיתה הייתה מוזרה. כשיום הלימודים נגמר, אמרתי שלום בקול רם ורצתי ברגל הביתה להוציא את הילדים מהגן. למדתי רק שלושה חודשים באולפן, הילדים קיבלו את מחלת השעלת ולכן הפסקתי ללכת ללמוד. כדי שאמשיך ללמוד עברית, אריה קנה לי את העיתון "עומר" בכל יום, כדי שאקרא ואלמד עברית.
כשנכנסנו לדירה שלנו, ניגשנו לעורך דין לערוך חוזה. הייתה שם מזכירה מאוד נחמדה, אישה נאה מאוד, אשר בסוף התהליך באה אלינו הביתה, הביאה לנו את הניירת ואריה דיבר אתה. המזכירה הייתה אשתו של הקצין שלמד איתי באולפן עברית, אך שתינו לא ידענו זאת.
עברו יותר מ-15 שנה. יום אחד, כשעמדתי בתור בקופה בסופר עם עגלה מלאה מצרכים, עמד לפניי קצין המשטרה, שלמד אתי באולפן ולא החלפנו במהלך הלימודים אף מילה. כשראה אותי הוא שמח מאוד, ניגש אליי ושוחחנו. הוא סיפר לי שהיה בהנהלת אגד ויצא באותו זמן לגִמלאות. הוא עזר לאשתו בבית, שהייתה עסוקה מאוד עם חנות האופנה שלה ושל אחותה. הם בנו בית דו קומתי ברמת אשכול, בתם הנשואה גרה בבית התחתון ובנם חבר קיבוץ. הוא ידע שאני אמנית וקרא בעיתון על התערוכות שעשיתי. באותה העת העמדתי תערוכה והיו לי הזמנות בתיק. נתתי לו הזמנה, הוא שמח מאוד, ונפרדנו. לאחר שנפרדנו שמתי לב שאיני יודעת שמו.
באחד הימים עברתי במרכז הכרמל, קצין המשטרה מהאולפן בא לקראתי עם אישה ואמר לי, "הלן מה שלומך?" האישה, אשתו, אמרה לו, "מה, זו הלן?" אז נזכרתי במזכירה הנחמדה של עורך הדין, שהביאה לנו את החוזה הביתה. לאון סיפר לאשתו מי אני והיא אמרה לו מאיפה אנחנו מכירות.
העולם קטן וחיפה עיירה קטנה.
שנה לאחר שאריה נפטר עמדתי לפגוש את קרול, אחותי, בפריס, כי אריה הזמין בהחלפה עם הקלאב-הוטל שבוע בפריס בוונסן (Vincennes). בוקר אחד צלצל הטלפון. הגבר בצד השני של הקו, הציג את עצמו. "שלום הלן, מדבר לאון גת", עניתי, "לא, סליחה, זה טעות אני לא מכירה אותך", אז הוא צחק בטלפון ואמר, "אני אזכיר לך מי אני, אני הקצין משטרה והכרנו באולפן עברית", אז נזכרתי.
הוא סיפר שאשתו הייתה חולת לב בזמן האחרון ונפטרה לפני כמעט שנה, הוא ידע שבעלי נפטר לפני יותר משנה, לכן חשב שנוכל להיפגש לכוס קפה ולהיזכר קצת בזמנים עברו. לא ידעתי מה לענות לו, אז אמרתי לו שאני פוגשת את אחותי בפריס וכשאשוב - נדבר. הוא איחל לי נסיעה טובה, אמר שהוא מחכה לשיחה ממני כשאשוב וסגר את הטלפון. עברו שתי דקות ושוב צלצל, ביקש סליחה ושאל מתי אני נוסעת? עניתי שבעוד שבועיים. הוא שוב צחק בטלפון והזמין אותי לאכול דגים בבת-גלים. הוא בעצם תפס אותי וקבענו להיפגש. כך התחיל הקשר בינינו שנמשך ארבע שנים. הקשר שלנו היה מאוד טוב, לאון היה אדם מאוד עדין נפש וג'נטלמן פולני. נסענו הרבה, ביקרנו בקיבוץ אצל הבן שלו ומשפחתו. הבת שלו הזמינה אותי פעם לחגוג את פסח אצלה ביחד עם כל המשפחה.
בפעם הראשונה, כשלאון הביא אותי אליו הביתה, הוא לקח את ידי והביא אותי לחדר שלו, פתח את המגירה של השידה ולא היה בה כלום חוץ מההזמנה שהושטתי לו לתערוכה שלי, כשנפגשנו בפעם הראשונה אחרי שנים מאז האולפן, כשעמדנו עם העגלה בסופר.
בתחילת המפגשים שלי עם לאון הזמנתי אותו בשבת לארוחת צהריים, כדי שיכיר את הילדים והנכדים שלי ומניה תמיד נכחה בארוחות. הילדים ידעו כבר מזמן שאנחנו חברים. המפגש היה מאוד מוצלח וכולם ידעו על כולם. התיישבנו סביב השולחן, כשכל המאכלים היו מוגשים עליו. לקחתי את הצלחת של לאון כדי לכבד אותו ולהקל עליו בהרגשה. הנחתי קצת מכל תבשיל, כי כמו תמיד היה שפע, הצלחת של לאון התמלאה והוא אמר לי תודה רבה עם הרבה רגש, כשהביט על הצלחת. שתינו "לחיים" והייתה אוירה נעימה מאוד. אחרי שנפגשנו לאון אמר לי שהייתה ארוחה מאוד נעימה והוא הרגיש טוב מאוד. הוא נהנה לפגוש את מניה ודיבר איתה בפולנית. אבל הוא ביקש ממני שבפעם הבאה, כשאזמין אותו לארוחה, אתן לו לשים לבד את האוכל על הצלחת, כי נתתי לו עם כל הלב, אבל זה היה יותר מדי והוא לא רגיל ולא יכול להשאיר אוכל בצלחת, כי לא מקובל עליו לזרוק שאריות. אוכל הוא דבר קדוש עבורו. הבנתי שרק מי שעבר מה שהוא עבר בזמן המלחמה - רעב וקושי למצוא אוכל - יכול להתבטא בצורה שכזו.
פעם קניתי לחם ולא שמתי לב שהיה כתוב על האריזה "לחם קל". באותו ערב לאון אכל אצלי ארוחת ערב. הוצאתי כמה פרוסות לחם ובין האצבעות הרגשתי שהן כמו "בד" רך ולא יציב, ופלטתי "הלחם הזה כמו סמרטוט". וואו!!! מה אמרתי! הרגשתי בלבי שעשיתי שגיאה. אז לאון הסתכל עליי ואמר לי, "הלן איך את יכולה להגיד על לחם 'סמרטוט'?" והוא לא המשיך לדבר יותר. אמרתי לו שהרגשתי שהתבטאתי לא יפה ואני מבקשת סליחה. הוא לקח את ידי ואמר שאני לא מסוגלת להבין את זה. אז קבלתי "תשובה".
בכל ערב בשעה 22:30 לאון נהג להתקשר אליי, לדבר אתי ולהגיד לי "לילה טוב". ערב אחד הוא לא צלצל. דאגתי אבל לא ידעתי מדוע. למחרת בבקר פעמון הדלת צלצל, הילדים של לאון הגיעו נישקו אותי וביקשו לשבת. הם סיפרו לי שלאון נפטר בערב. הוא היה לבד, החליק בחדר האמבטיה וקיבל מכה בראש. בשעה 22:00 בערב הנכדה שלו, הקצינה, דפקה בדלת הבית שלו, כדי לבקש שילווה אותה לרכבת שיוצאת בשעה 6 בבוקר. הוא לא ענה אך האורות דלקו בכל הבית. היא ירדה הביתה לקחה את מפתחות הבית שלו, פתחה וקראה לו, אבל הוא לא ענה. הנכדה חיפשה בכל הבית ומצאה אותו ללא רוח חיים. היא התקשרה לאמהּ ולשח"ל. הם היו מנויים מאז שאשתו של לאון הייתה חולת לב. שח"ל הגיעו אבל לא היה מה לעשות.